טור 3 | מחכה מחוץ לבית של יהודה קיסר

כשסיימתי את הצבא יצאתי לעולם עם אפס שאיפות, אפס חלומות ושום תוכנית סדורה. הבנתי רק דבר אחד, שלהשתמש בידיים בשביל להתפרנס אני לא יכול, כי הגיד בכתף קרוע. אז לצערי אני צריך להפעיל את המוח. ואני חייב להודות שזה מאוד מאוד צער אותי. ונראה לי כמו איזה עול כבד. 

למה לעזאזל להשתמש במוח ?  למי יש כוח לזה?! אהבתי עבודות פיזיות. בנעוריי שהיתי שבעה ימים בשבוע במגרש. הייתי קולע לסל, בועט לשער, רץ, מסתובב עם חברים. אומנם אהבתי לקרוא, אבל זה פשוט כי לא התחברתי לטלוויזיה אף פעם (ועד היום זה כך). הטלוויזיה שעממה אותי מאוד, אגב עד עכשיו, אין לי טלוויזיה בבית, אני לא נוגע בנטפליקס, לא רואה כלום – גם לא חדשות. אין לי כוח לזה. בזבוז זמן מוחלט בעיני.

ניסיתי את כוחי בכל מיני עסקים כושלים: ניסיתי לפתוח בסטה לבגדים משומשים בשוק פרדס כץ (בעיות עם השותף), עסק לשיווק מאפים, לחמניות וחלות (שקרס תוך חצי שנה) ועבודה במכירות שטח (שכמעט הסתיימה בלינץ' מאיזה בחור שממש התעצבן שהסתכלתי על מי שהסתברה כאשתו).

אבל ברוך השם שרדתי את זה, וגם לימים הייתי המוכר המצטיין של האזור – ובלילות הייתי כותב שירים.

כתבתי שירי אהבה מטופשים בסגנון בלדי או מלפוף, שהייתי מקליט לרשמקול ומילים לשירים בתורכית ויוונית, לדיסקים צרובים שהייתי קונה אז אצל שוקי ז"ל, מצלילי הבוזוקי ברחוב העליה, דרום תל אביב.

זה היה סוג של שדרוג לשירים שכתבתי במרתף המעופש והמאובק בבסיס החיפאי. שדרוג קל, לשירים שאחרי זה כתבתי בשמירות. אבל עדיין לא שם.

אספתי כמה קצביים והחלטתי לנסות את מזלי ולפנות. 

אבל למי ?

זה לא כמו היום ששולחים שירים לאמנים ומנהלים בווטסאפ (יש לזה אגב גם לא מעט חסרונות…) וכל אחד יכול לפתוח אולפן ביתי. אני מדבר על תחילת שנות ה- 2000. אז היו חברות תקליטים גדולות, ואולפנים מפלצתיים, עולם אחר. ממש אחר.

על האלבומים החדשים היו מודיעים בשבע לילות, במדור שם בסוף, עם כל ההופעות ומתחת היה רושם תני רכילות קצרה ומשם למדנו הכל.

שמעתי גם שיש אחד, גדול, גיטריסט ענק, שראיתי אותו גם  בטלוויזיה, שמחובר לכולם מנגן לאייל גולן ואפילו יש לו אולפן משלו. 

יהודה קיסר. האיש והאגדה, האיש והמגבעת.

אין לי מושג איך גיליתי איפה הוא גר אבל החלטתי פשוט לקחת כמה טקסטים ולחנים ולהביא לו אישית. מה יש להפסיד ?

כמה שזה ישמע מצחיק לאנשים היום, אבל אז נראה לי כמו מהלך טוב, אז ישבתי וחיכיתי איזה חצי יום מחוץ לבית שלו. עד שרכב המסחרית הגדולה עצרה, והוא יצא ממנה. עם הכובע הזה של הבוקרים (מעניין אם הוא מוריד אותו לפעמים). וניגשתי אליו.

אמרתי לו שלום, ונתתי לו את השירים. 

הוא שאל אותי מה זה ?

אמרתי לו זה שירים בתורכית ויוונית ומילים שכתבתי להם. וגם שיר אחד מקורי. מוקלט על הקסטה.

הוא אפילו לא צחק ורק אמר לי משפט אחד שאני זוכר את רובו עד היום.

זה היה משהו על "שכח מזה", "אל תכנס לזה", ומשהו עם "בסרט".

ו-"אם אתה חושב שיצא לך כסף מזה, שכח מזה".

אבל מי חשב על כסף. אגב עד היום, כסף מעולם לא היה שיקול אצלי, אני רק רציתי ששירים שלי יצאו לאוויר העולם. כסף, הצחקת אותי. כמו שאמרתי בטור הקודם, מעולם לא היו לי יומרות – גם לא ציפיות, רק צורך עז לכתוב. וזהו.

הכסף לא היה שיקול אצלי, כשכתבתי כתבות שער בגרוש בפיתה לתרבות מעריב, או טורים בגרוש וחצי לפנאי פלוס, או שירים כאלה ואחרים.

כעבור שנה יצא השיר הראשון "המלאך השומר", לזמר חביב בשם רמי פז. השיר הושמע קצת ברשת גימל ופה זה נגמר לצערי, ואחרי כמה חודשים "השמיים מעלינו" השתחל איכשהו כשיר שחותם את האלבום המהמם של מושיק עפיה "אין היגיון באהבה". 

אבל הקטע האמיתי בכתיבה, התחיל כשמצאתי את עצמי משום מקום, הילד המוזר מגבעת שמואל, בגיל 23, מבקר וכתב המוזיקה של פנאי פלוס. וזה היה גם באמת קטע מוזר, בשבילי לפחות, אבל מרתק.

ועל זה בטור הבא.

השיר שכתבתי למושיק עפיה "השמיים מעלינו"
מילים: ישי ויסמן | לחן: יווני | עיבוד: שי ראובני

אהבתם? שתפו

Share on facebook
Share on twitter
Share on email
Share on whatsapp

לעוד טורים אישיים:

רוצים לקרוא לפני כולם?