טור 2 | הכל בגלל הפציעה.. (והקצינה)

למרות שבשנות התיכון הפכתי למעריץ כבד של מוזיקה מזרחית "כבדה", לא חשבתי לרגע לנסות לכתוב. הייתי משתעשע פה ושם בכתיבת שיר בחרוזים ליום הולדת של חבר או בן משפחה, אבל הכל בכזה חצי סתלבט. בצחוק.

החדר שלי היה עמוס בפוסטרים של יוסי עדן, שרית חדד ומסדר של קסטות ודיסקים בצבעים אבל בזה הסתכמה החיבה למוזיקה.

שיעורי הפסנתר שההורים שלי שלחו אותי בילדות, שיעממו אותי, והמוזיקה הקלאסית לא עניינה אותי. 

בגיוס שלחו אותי, כמו חצי מחזור בשכבה בפרדס כץ, לתפקידי העילית של הצבא: טבחים, מגבניקים, אפסנאים, אנשי משק ותחזוקה למיניהם – והבנות פקידות. מי בכלל ידע שיש דבר כזה מודיעין? ואותי עם הפרופיל הרפואי המקרטע שלחו להיות אפסנאי בצוללות בחיל הים. 

כמו כל דבר אצלי, לקחתי גם את זה ברצינות, והפכתי את האפסנאות למשאת חיי. אימי שמחה ואמרה "איזה יופי יש לילד מקצוע לחיים!".

הייתי קם כל בוקר, בבסיס הנידח בצפון, פורק ומעמיס, פורק ומעמיס, פורק ומעמיס. מינימום חשבתי שאני רמבו. 

אחרי שנה של רוקי 5 בהעמסות, למה צריך מלגזה, אם יש ידיים? והנגד עודד את זה, כי האחראי מלגזות היה "עמוס" – אז אחרי שנה ארוכה כזו, התעוררתי עם כאבים מטורפים.

הכתף, משהו שם לא זז כמו שצריך. הידיים כאבו רצח. שלחו אותי לצילומים והסתבר שקרעתי את אחד הגידים הראשיים בכתף הימנית.

וכן זה כואב כמו שזה נשמע ואפילו קצת הרבה יותר…

מרמב"ם, לפיזיוטרפיה, מצאתי את עצמי במין הסדר מוזר כזה של שנה "בתים" לא גימלים בבית, "בתים" לא מלשון בית, אלא מלשון ב', אתה נשאר בבסיס, אבל כמובטל כרוני, שמעביר כרטיס דמיוני ביום א' בבוקר וחוזר בחמישי בערב הביתה למרכז.

משאבי האנוש של הבסיס (לא זוכר איך קוראים לזה אז נקרא להם משאבי אנוש), מצאו לי בולשיט ג'וב. להיות הארכיונאי, הספרן של ספריית הצוללות. שזה סוג של מרתף כזה, עם המון ספרים בגרמנית. למען הסר ספק, אני לא יודע מילה בגרמנית. והייתי צריך פשוט לשבת שם. וזהו. 

אז ישבתי.

וישבתי.
ואחרי שבוע של שעמום החלטתי לייצר לעצמי סדר יום.
וסדר היום הורכב משני התחביבים האהובים עלי:
1. קריאת ספרים. כ-ל ס-פ-ר שזז

  1. שמיעת מוזיקה מזרחית. ונחשו לאן זה יכול להוביל.

עשיתי מנוי בספריה הכי גדולה בחיפה, ועוד מנוי בספריה בגבעת שמואל. והתחלתי להעמיס, כל יום ראשון 3 ספרים מכל ספריה (שזה המקסימום), הייתי קורא כמעט בקצב של ספר ליום. הכל. מתח, פסיכולוגיה, פילוסופיה, ספרי תנ"ך (קראתי את כל התנ"ך בצבא וגם סיכמתי אותו). 

מהירות הקריאה כל הזמן עלתה, ובאיזה שלב גיליתי שאני גם כותב.

הניירות התחילו להצטבר. סיפורים קצרים ושיר אחד לקצינה היפה עם השיער השחור וגוף הגיטרה שלא ראתה אותי ממטר.

אומנם יצאו לי רק 58 שירים לרדיו (נכון לשנת 2020), אבל כתבתי מאות, כך שאני לא זוכר את המילים. רק שזה היה משהו על יופיה כמו גלי הים (הבסיס היה על החוף בחיפה) ועל עיניה הכחולות. השיר נכתב גם עם איזה לחן מטופש שהיה לי בראש והודפס יפה בבית בסופ"ש. 

אני הייתי אפסנאי, סמל, במדי ב', מאובק, בדימוס עם בולשיט ג'וב, של סידור ספרים בגרמנית. והיא היית קצינה מושלמת במדים הלבנים היפים האלה של חייל הים, עם שיער שחור פחם, עיניים כחולות חודרות והליכה זקופה ומלאה בביטחון עצמי של מישהי שעלתה על המסלול של הווינרים, של המנצחים.

לא שיחקנו על אותו מגרש. 

למרות שהלכנו על אותם בלטות כל יום, ממעונות החיילים לעבר הרציף. 

קראו לה טלי, נראה לי, ולזכותה יאמר כשהגשתי לה את הדף עם השיר היא חייכה את החיוך הסמכותי של הקצינות, עם השיניים הלבנות והפרופורציות המושלמות של כל חלק במה שאלוהים נתן לה.

בזווית העין ראיתי שהיא מוחלת לי על החוצפה שלי, והמשכתי את יומי. לא דיברתי איתה, ולא ניגשתי אליה מאז. אבל גם לא הפסקתי לכתוב מאז. 

אני כותב בעיקר בשבילי. לא מתוך יומרות. אף פעם לא היו לי יומרות, רק צורך עז, להוציא את המלים. וזהו.

בטור הבא אני אספר על השיר הראשון ברדיו, ואיך יהודה קיסר קשור לזה…

הבלדה שכתבתי לרינת בר "אהבה משגעת"

מילים: ישי ויסמן | לחן: עממי | עיבוד: יוסי גרשון

אהבתם? שתפו

Share on facebook
Share on twitter
Share on email
Share on whatsapp

לעוד טורים אישיים:

רוצים לקרוא לפני כולם?